משיכה בלתי נשכחת ☆

פרק 11

ג'ייסון

"היי!" היא מתלוננת ונעמדת במהירות. "נוקשים בדלת לפני שנכנסים."

"תירגעי, זה לא משהו שלא ראיתי כבר קודם, או עשיתי בעצמי," אני מתעלם מהמבט הזועף שבפניה.

"חה, חה, מצחיק מאוד," היא מחייכת חיוך מאולץ.

"אני לא צוחק בכלל. וחוץ מזה, למה את לא נועלת? מה אם זה היה מישהו אחר שנכנס לכאן?"

"אז..." היא משתתקת, אין לה מה להגיד. אולי היא בעצם קיוותה שזה יהיה אני שייכנס לכאן ולא אף אחד אחר. "מה אתה עושה כאן בכל מקרה?"

"הכנתי לך תה," אני נזכר בכוס שבידי ומניח על השולחן ליד הכורסה.

"הייתי מעדיפה קפה, אבל אני מניחה שאני צריכה להגיד תודה בכל מקרה," היא מתיישבת על הכורסה ודוחפת את המכנסיים לתוך התיק שלה בעצבים.

"למה את כל כך... לא משנה." אני מסתובב כדי לצאת ולהשאיר אותה כאן לבד אבל היא עוצרת אותי.

"כל כך מה? מה תכננת להגיד?"

"שלפעמים את יכולה להיות כל כך מרגיזה."

"אני? מרגיזה?" היא מצביעה על עצמה כאילו שמתקשה להאמין.

"כן, את. אני לא רואה כאן עוד מישהי בתוך המשרד." אני כמעט מגחך, מתיישב על הספה ולוגם מהקפה לפני שמניח על השולחן, אני צריך לדבר איתה בכל מקרה.

"אני מרגיזה?" היא שואלת שוב, "בסך הכול רציתי שנדבר קצת על... אתה יודע על מה."

"כדאי שתשתי מהתה לפני שיתקרר."

"עם כל הכבוד, התה לא מעניין אותי כרגע."

"מנחת הפיוס שהבאתי לא מעניינת אותך?"

"מנחת פיוס? על מה אתה מדבר?"

"אני חושב שאת צודקת, אנחנו באמת צריכים לדבר," אני משלב את רגליי אחת על השנייה. "אבל לא על מה שרצית שנדבר."

"אז על מה בדיוק אתה חושב שאנחנו צריכים לדבר?"

"על העתיד," אני מכחכח בגרוני וקמצוץ של חיוך מופיע על פניה. "על העובדה שאנחנו עובדים אחד ליד השנייה ואפילו לא מדברים, החברים הכי טובים שלנו נשואים עכשיו ואנחנו בטח נתראה גם מחוץ לעבודה, אי אפשר להמשיך עם זה ככה."

מעט החיוך שהיה נעלם כאילו שלא היה והיא שותה את כל התה בבת אחת, "אתה מתכוון שאתה לא יכול להתעלם ולהתחמק ממני יותר?"

"זה לא מה שאני עושה..." אני משתתק בעקבות המבט הידעני שלה. "טוב, לא בדיוק. אפשר להגיד שהיו לי דברים חשובים יותר לעשות, אבל זה לא משנה עכשיו. מה שמשנה זה שאנחנו צריכים להמשיך הלאה ולשכוח ממה שקרה בעבר, אני חושב שאנחנו לא צריכים לדבר על מה שהיה ולהתרכז במה שיכול להיות. אז נוכל להיות ידידים?"