משיכה בלתי נשכחת ☆

פרק 13

קייט

"וואו," אני מופתעת מהקומה הענקית שנכנסנו לתוכה.

זאת הפעם הראשונה שאני נכנסת לכאן, אפילו לא ידעתי שקיימת קומה שנייה עד שאמר לי, אבל לא ציפיתי למראה הזה.

בדיוק כמו שאמר, החדר כולו מיועד לאגרוף, שקי אגרוף ממלאים את כל החדר עם מרווחים לא קטנים ביניהם ובאמצע שתי זירות, אחת בינונית ואחת גדולה יותר.

"אז מה הצעד הראשון כשמתחילים להתאבק?"

"לא מתחילים להתאבק, מה שחשוב הוא לדעת איך להיות האחרון שמניף את אגרופו," הוא מסביר בזמן שנכנס לתוך הזירה הקטנה יותר ומרים את חבלי הזירה כדי שאוכל להיכנס.

"אוקיי, בואי נתחיל בעמידת תרגול," הוא מכופף מעט את רגליו ואני מחקה אותו.

"אנחנו לא צריכים בשביל זה כפפות או משהו כזה?"

"מה קרה? את מפחדת שאפגע בך?" שעשוע בקולו.

"לא," אני עונה בהחלטיות. "אתה לא מאיים עליי."

הוא צועד לאחור, מקפץ את אגרופו רגע לפני שמניף את ידו, מקרב לכיווני במהירות ועוצר סנטימטר לפני שנוגע בפניי ואני נרתעת לאחור.

"את רואה שאת מפחדת ממני?" הוא מגחך.

"אני לא מפחדת ממך," אני אומרת בתסכול. "פשוט הבהלת אותי."

"את יכולה להירגע, אני בחיים לא אפגע בך."

"אני יודעת."

"אם את יודעת אז למה ברחת לאחור?"

"לא ברחתי לאחור, זה היה מתוך אינסטינקט בגלל שהפתעת אותי."

"קצת קשה לי להאמין לזה."

אני מתקרבת אליו באיטיות, בחושניות, מחייכת בפתיינות, כל דבר כדי לבלבל אותו. ברגע שעומדת מספיק קרוב אליו אני מרימה ברך אחת ועוצרת רגע לפני שפוגעת באזור הרגיש שבין רגליו והוא נרתע לאחור, נראה לי. פניו לא משתנות מההבעה המשועשעת שהייתה על פניו גם לפני רגע, אבל הוא כן צעד לאחור ואיכשהו עדיין עומד קרוב אליי.

"מה את מנסה לעשות?"

"להוכיח לך שלא צריך לפחד כדי להירתע לאחור."

הוא מגחך שוב וליבי מקפץ מהתרגשות, "אבל את יודעת מה הבעיה?"

"מה?"

"הבעיה היא שזזתי לאחור בגלל שבאמת פחדתי," אני מביטה עליו בהפתעה. "לא בגלל שלא רציתי שתפגעי בי. פחדתי כי אני יודע שאת לא באמת רוצה לעשות את זה אבל חששתי שלא תצליחי לעצור את עצמך ובאמת תפגעי בי, אחר כך את היא זאת שהייתה מצטערת על זה."

"קצת קשה לי להאמין לזה," אני חוזרת על המילים שלו ומכחכחת בגרוני, מנסה להתעלם מהחמימות שמתפשטת סביב ליבי ומהעובדה שאנחנו עדיין עומדים כל כך קרוב אחד אל השנייה.